החלטה בתיק בש"פ 11060/03

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על פי המתואר בכתב האישום, ניהל אהרון מסיקה (להלן: "המנוח") חנות ירקות ברחוב סוקולוב בהרצליה. בחודש יולי 2003 פתח אף העורר, יחד עם בני משפחתו, חנות ירקות באותו רחוב. כפי שנטען, ביום 31.7.03 בשעות אחר-הצהרים הגיע העורר פעמיים (בסביבות השעות 15:30 ו- 17:30) לחנותו של המנוח, שאותו הכיר, והתפתח ביניהם דין ודברים. על פי כתב האישום, באותו יום, בערך בשעה 19:00, הגיע העורר לרחבה הנמצאת בצד האחורי של החנות, ודרך שביל צדדי נכנס לרחוב סוקולוב, כשהוא מצויד באקדח. באותה עת עמד המנוח ברחוב סוקולוב מחוץ לחנות הירקות, וסידר את הסחורה בדוכנים. העורר ניגש אל המנוח וירה לכיוון ראשו. כתוצאה מהירי, התמוטט המנוח ונפטר במקום.

           עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט ח' כבוב) נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי קיימות נגד העורר ראיות מספיקות לכאורה להאשמות המיוחסות לו בכתב האישום, כי העבירה המיוחסת לו מקימה חזקת מסוכנות וכי אין בחלופה למעצר כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנות זו. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

2.        בערר טענה באת-כוחו של העורר, עורכת דין יפית וייסבוך, כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות נגד מרשה. לטענתה, נגד העורר קיימות ראיות נסיבתיות בלבד, שבחינתן מעלה סתירות ותמיהות שיש בהן כדי לכרסם משמעותית בקיומה של תשתית ראייתית לכאורה המספיקה על-מנת שניתן יהיה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בין היתר העלתה באת-כוח העורר טענות כנגד פגמים הקיימים, לטענתה, בטיפול המשטרה בממצאים שנתגלו בסמוך לזירת הרצח ואשר מסבכים את העורר בביצוע המעשה המיוחס לו. על פי הטענה, האופן שבו טיפלה המשטרה בחולצה שנמצאה במקום בו נמצא גם האקדח ששימש לירי, ואשר ממנה הופק DNA תואם ל- DNA של העורר, מעורר ספקות ביחס למהימנות הבדיקה. עוד טענה באת-כוח העורר, כי נסיבות מציאתם של האקדח ששימש לירי, שלצדו נמצאו החולצה הנ"ל וכובע, שהם ממצאים המסבכים לכאורה את העורר בביצוע הירי במנוח, הן נסיבות תמוהות המקימות חשש כי יש מי שמנסה להפליל את העורר במעשה שלא הוא ביצע. באת-כוח העורר ציינה כי מרשה שימש עד מדינה בפרשת נסיון לרצח בעת שהיה קטין, ואין להוציא מכלל אפשרות שגורמים עבריינים המעוניינים להתנכל לו מנסים להפלילו בביצוע רצח המנוח. באת-כוח העורר אף טענה כנגד אי התאמה בין התיאור של היורה מפי עדי ראיה שנכחו בזירת האירוע או בסמוך לה בעת שבוצע הירי, לבין מרשה. לטענות אלה הוסיפה באת-כוח העורר כי תנאי המעצר שבהם מוחזק העורר הינם קשים ביותר בשל היותו "טעון הגנה" נוכח מעמדו בעבר כעד מדינה והסכנה הנשקפת לחייו במעצר. כפי שנטען, התנכלויות של עצירים אחרים בבית המעצר גרמו להידרדרות במצבו הנפשי של העורר, שהביאה לאשפוזו במשך מספר שבועות במב"ן. לטענת באת-כוח העורר, כל אלה מצדיקים לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

           מנגד טען בא-כוח המדינה כי צדק בית המשפט קמא בקבעו כי חומר הראיות הקיים בתיק מבסס ראיות לכאורה למעצרו של העורר. לטענת בא-כוח המדינה, זיהוי העורר כמי שנכח בזירת האירוע בעת ביצוע הירי או בסמוך על ידי עד ראיה, הפרכת טענת האליבי שהשמיע העורר ותוצאת בדיקת ה- DNA הקושרת את העורר לחולצה שנמצאה יחד עם האקדח בסמוך למקום האירוע - כל אלה בהצטרפם יחד מספיקים על-מנת לבסס ראיות לכאורה המספיקות למעצר העורר עד לתום ההליכים.

3.        שקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שהוגש לי, ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר.

           הראיות הקיימות בתיק, בהצטרפן זו לזו, יוצרות תשתית ראייתית לכאורה נגד העורר. טענותיה של באת-כוח העורר הינן טענות שראוי שיישמעו וידונו במשפט גופו, אולם אין בהן כדי לפגוע בתשתית הראייתית ברמה הנדרשת בשלב זה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

           באשר לטענות באת-כוח העורר המכוונות כנגד ממצאי ה- DNA הקושרים לכאורה את העורר למעשה המיוחס לו, עיון בתיק החקירה מעלה כי קיים תיעוד מפורט באשר לנסיבות מציאתם של האקדח, הכובע והחולצה בבניין סמוך, שלושה ימים לאחר האירוע. מרישומי המשטרה עולה כי החולצה נגזרה וחלקיה (צווארון, בית שחי ימני ובית שחי שמאלי) הוכנסו לתוך שקיות שהועברו סגורות לבדיקת המכון לרפואה משפטית (כך עולה גם מרישומי המכון). דו"ח המכון לרפואה משפטית מצביע על כך שנדגם DNA מצווארון החולצה. לא נלקחו דגימות מחלקי החולצה האחרים. תוצאות דגימת ה- DNA מצווארון החולצה הושוו לדגימת דם שנלקחה מהעורר על ידי אחד מחוקרי המשטרה. נסיבות נטילת דגימת הדם מהעורר מתועדות אף הן בדו"חות הפעולה ובתזכירים שבתיק החקירה. טענות בדבר האופן שבו טיפלו גורמי החקירה באותה חולצה הפוגמות לטענת הסניגורית במסקנות בדיקת ה- DNA אינן ניתנות לבדיקה בהליך המעצר ואין בהן כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתקפותה ומשקלה הלכאורי של ראייה זו. נציין, כי תוצאות הבדיקה הצביעו על התאמה של 1 ל- 220 מליון בין ה- DNA שנמצא על החולצה ל- DNA שנדגם מדמו של העורר [על משקלה הפוטנציאלי של ראיית DNA, ראו: ע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם)]. טענותיה של באת-כוח העורר באשר לאופן טיפול המשטרה בראיות מקומן במשפט גופו.

           גם הטענות שעניינן הנסיבות שבהן נמצאו הכובע, החולצה והאקדח, הן טענות שמן הראוי שיתבררו במשפט גופו. לטענת באת-כוח העורר, העובדה שפריטים אלה נמצאו רק שלושה ימים לאחר האירוע, והנסיבות שבהן התגלו, מקימות חשד כי יש גורמים הפועלים להפללתו של העורר ברצח שלא הוא ביצע. כמו כן, באת-כוח העורר הדגישה את העובדה כי בתחילה הזעיק אזרח את המשטרה בטענה כי מצא את האקדח בלבד (שבבדיקה נמצא כי הוא האקדח ששימש לירי במנוח) ורק לאחר שהשוטרים הגיעו יחד עם האזרח למקום מציאת האקדח נמצאו שם הכובע והחולצה. לטענתה, נסיבות אלה מעוררות ספק בדבר הקשר שבין החולצה לבין האקדח. אין בטענות אלה כדי לשלול את הפוטנציאל הקיים בחומר הראיות להרשעתו של המערער, כנדרש בשלב זה של ההליכים. ראיות אלה, בהצטרפן לעדויותיהם של עדי ראיה רבים אשר תיארו אדם התואם לכאורה את תיאורו של העורר, בהיותו לבוש מכנסיים שחורים, כובע וחולצה לבנה שנמצאו בסמוך לאקדח, מהווים תשתית ראייתית לכאורית המספיקה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

           זאת ועוד, לא מצאתי שיש בטענותיה של באת-כוח העורר המכוונות כנגד אמינות גרסתם של כמה מעדי הראיה לאירוע, או כנגד התיאור של האדם שברח מזירת האירוע כאדם שתאורו מתאים לזה של העורר, כדי לשנות ממסקנה זו. עיון בחומר החקירה מעלה כי שורה של עדים תיארו את האדם שנמלט מזירת האירוע מיד לאחר הירי במנוח כבחור דתי, בעל זקן שלבש חולצה לבנה ומכנס שחור וחבש על ראשו מגבעת כהה. אחת מעדות הראיה (גל שגיא) אף ציינה כי מתחת למגבעת הבחינה בכיפה שעליה רשום "רבינו". העורר נעצר כשלראשו כיפה שעליה הכתובת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח". אף עד הראיה עאמר אבו-מוך, שעבד בחנות הירקות של המנוח, מסר כי האדם שנמלט מהמקום לאחר הירי "חבש כיפה בצבע שחור ועליה כתוב משהו לבן בעברית מסביב" - תיאור המתאים לתיאור הכיפה שנהג העורר לחבוש. יש לציין, כי עדי הראיה ציינו כי האדם שנראה נמלט מזירת האירוע היה בעל זקן. עיון בתיק החקירה מעלה כי קיימות ראיות לכך שביום האירוע נראה העורר עם זקן על פניו. עד הראיה היחיד שאמר שזיהה את העורר בזירה (אף שלא ראה את אירוע הירי עצמו) הוא מבורך מסיקה, המכיר את העורר. לגירסתו, עמד עובר לאירוע הירי בחלקה האחורי של חנות הירקות, והוא זיהה את העורר בודאות כמי שהגיח מהאזור הנמצא מאחורי החנות בסמוך לפני הירי. תיאורו את לבושו ומראהו הכללי של העורר דומה לתיאוריהם של עדי הראיה האחרים. הוא אף זיהה את הכובע שנמצא יחד עם האקדח והחולצה ככובע שחבש העורר, ב"מסדר זיהוי כובעים" שנערך לו. טענותיה של באת-כוח העורר המכוונות כנגד עדותו של העד מבורך מסיקה, בין היתר בנימוק שהוא קרוב משפחה של המנוח ושגביית הודעתו מספר ימים לאחר האירוע מטילה צל על מהימנותה, אינן עומדות למבחן בהליכי המעצר. לעת הזאת, אין ניתן ואין צורך להכריע בטענות אלה.

           הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק, ראיית ה- DNA, זיהוי העורר על ידי עד הראייה מסיקה ועדויות העדים שהיו בקרבת זירת האירוע, בהצטרפן יחד, מהוות תשתית ראייתית לכאורה המבססת סיכוי סביר להרשעתו של העורר ברצח המנוח. על כן, בשלב זה של ההליכים, אין בטענותיה הפרטניות של באת-כוח העורר כדי לגרוע מקיומה של תשתית הראיות לכאורה.

           אוסיף עוד, כי גם גרסת האליבי של העורר, לפיה הוא היה בביתו של אחד, חיים לונטל, נסתרה על-ידי אדם זה ועל ידי אשתו בהודעות שנגבו מהם. חיים לונטל הציג רישומים של בית חולים בירושלים שבו שהה בשעות אחר-הצהריים לאחר שנפגע בתאונת דרכים. בהמשך שהה עם קרובי משפחתו, ושב לביתו רק בשעה 20:30 בערב לערך, כשעה וחצי לאחר האירוע. העורר בחר שלא להגיב להפרכת גרסת האליבי שלו, כאשר זו הוצגה לו על ידי חוקרי המשטרה. כידוע, הפרכת אליבי אינה רק מחזקת את ה"יש" הראייתי אלא גם מצטברת ונוספת לראיות הקימות האחרות [השוו: בש"פ 3997/93 עבד אלרחמאן נ' מדינת-ישראל (לא פורסם); בש"פ 2649/02  סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)].

4.        באשר לטענותיה של באת-כוח העורר ביחס לתנאי מעצרו של מרשה, מעיון בחומר שבתיק אכן עולה כי העורר נכבל בידיו במשך חלק מתקופת מעצרו, ואף אושפז למספר שבועות במב"ן. אולם, כפי שעולה בין היתר מרישומי בית המעצר ומדו"חות המרפאה המשטרתית, הסיבה לכך לא היתה נעוצה בניסיונותיהם של עצירים אחרים לפגוע בו, אלא בניסיונותיו החוזרים ונשנים של העורר לפגוע בעצמו. אכן, על שירות בתי הסוהר ליתן דעתו למצבו המיוחד של העורר ולדאוג להבטיח אותו מפני פגיעתם של אחרים, כמו גם מפני נסיונותיו שלו לפגוע בעצמו. בכל אלה אין כדי להוביל למסקנה כי יש לשחרר את העורר ממעצר. נגד העורר קמה חזקת מסוכנות בשל עבירת הרצח המיוחסת לו. צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי הנסיבות שבהן בוצע הרצח, ירי לעבר ראשו של המנוח, מבלי שנותר סיכוי של ממש כי יוכל להינצל, מלמדת על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר. מסוכנות זו נלמדת גם מעברו הפלילי המכביד של העורר, על אף גילו הצעיר. על כן, לא מצאתי שקיימת חלופה כלשהי לשהותו של העורר במעצר, יש בה כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, ד' בטבת תשס"ד (29.12.03).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: